במסכת ברכות דף ד ע"א מקשה הגמרא, כיצד ייתכן שלאחר שהבטיח הקב"ה ליעקב: 'והנה אנכי עמך', יעקב פחד כל כך עד שנאמר "ויירא יעקב מאוד"? ומתרצת הגמ' "שמא יגרום החטא", כלומר יעקב פחד שתתבטל הבטחת הקב"ה מחמת חטאיו.

ואפשר לתרץ ע"פ דברי הרמב"ם, בהקדמה לפירוש המשניות, שהקשה על דברים אלה, שהם עומדים לכאורה בניגוד לכלל אחר: הכלל הוא, שנביא המתנבא לטובה ולא נתקיימה נבואתו, יש בכך ראיה שנביא שקר הוא, כי אנו אומרים שאם אכן היו נכונים דבריו שהקב"ה הבטיח טובה, לא הייתה הטובה מתבטלת אפילו מחמת חטא.

מוכח, אם כן, שלאחר שהקב"ה מבטיח טובה, אין הוא חוזר בו גם במקרה של חטא. מתרץ על כך הרמב"ם, שיש לחלק בין הבטחה מאת הקב"ה לאדם פרטי (כהבטחת ה' ליעקב), שאכן עשויה להתבטל מחמת חטא, לבין הבטחה כללית של הקב"ה לעם ישראל ע"י נביא, שבזה אין הקב"ה חוזר בו לעולם אף לאחר החטא, והאברבנאל פירש באופן אחר: אף שידע יעקב בשכלו שהפחד אינו מוצדק, עדיין היה לו הפחד הרגשי הטבעי בבוא אליו עשיו וארבע מאות איש עמו.

ויש שתירצו שהקב"ה הבטיחו רק שישמרנו, ולא הבטיחו שלא ימותו נשיו או חלק מילדיו בקרב, וייתכן שיעקב פחד על בני משפחתו שלא היו בזמן ההבטחה. ועוד יש לתרץ שהקב"ה הבטיח טובה ליעקב, אך לא הבטיחו מעולם שטובה זו לא תבוא על ידי יסורים, ומיסורים אלו חשש יעקב.

===
״ואת אחד עשר ילדיו״- רש"י כותב, "ודינה היכן הייתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשיו עיניו". ומוסיף רש"י, "ולכך נענש יעקב, שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב, ונפלה בידי שכם".

ומקשים המפרשים, וכי אדם אמור לתת את בתו לרשע, שמא תחזירנו למוטב?! ויש לתרץ, שהטענה כלפי יעקב לא הייתה על כך שיעקב לא נתן את דינה לעשיו כאשה, אלא על כך שהסתיר את דינה מעיני עשיו. דהיינו, די בכך שעשיו רואה אותה, ולאו דווקא נושא אותה, וכבר על ידי כך ייתכן שהיה חוזר למוטב, שכן יש אנשים שדי לראות אותם, או להיות בקרבתם, כדי להשתנות ולהפוך לטובים יותר.

התורה תמימה מסביר באופן נפלא, שהמילים "שמא תחזירנו למוטב" אין כוונתן כמו שאנו רגילים לפרש, שזוהי סיבת הקפידא של הקב"ה על יעקב, אלא מילים אלו באות לבאר את המניע של יעקב עצמו! כלומר יעקב מנע את דינה מעשיו, שמא תחזירנו למוטב, כי מרוב סלידתו של יעקב מעשיו ומרשעותו, לא חפץ שיחזור למוטב, ולכן מנע ממנו את דינה. ומכיוון שזה היה המניע של יעקב (ולא רק החשש הטהור לדינה) הענישו הקב"ה.

והנה, דברים אלה של התורה תמימה, כי משנאת יעקב לעשיו לא רצה שיחזור עשיו למוטב, לכאורה אינם מתקבלים על הדעת. אך יש לפרש את כוונתו כמו שמצאנו ביונה עם אנשי נינוה, שהיו רשעים כל כך עד שהיה קשה בעיניו שיקבל הקב"ה תשובתם. ואף כאן, סבר יעקב שרשע כעשיו עדיף שיקבל את המגיע לו וילך בדרכו, ולא יחזור למוטב וירכך את עונשו.

אח"כ ראיתי שמביאים בשם רבינו עובדיה מברטנורה (מובא בבעלי התוספות על התורה) שדן גם הוא בשאלה זו וכותב דברים דומים אך באופן שונה מעט, וזו לשונו: "קשה, אדרבה, היה ראוי שתיחשב לו לצדקה, שמנעה מיד הרשע. יש לומר שיעקב לרעה נתכוון, שלא היה רוצה שאחיו יהיה צדיק כדי שלא יתקיים בו ברכת הוה גביר לאחיך ולפיכך נענש.